מגילת אסתר היא סיפור סתום בהרבה מובנים, ואחת השאלות המרכזיות העולות מתוכו היא מדוע סיכן מרדכי את נפשו, את נפש המלכה אסתר, ואת כל העם בסירובו העיקש לא להשתחוות להמן? בפרשנויות קיימים הסברים שונים לסירובו זה של מרדכי, אך הללו אינם משביעי רצון. מרדכי עצמו ידע שאין איסור על יהודי להשתחוות לאדם, ואמנם, גדולי התורה סירובו לנהוג על-פי הסברו של מרדכי, וליצור איסור דתי כזה.[1] לכן, במאמר זה אנסה להוכיח, שמרדכי - בזכות קשריו בארמון והבנתו את מנהגי הארמון - הסיק כי לפקודת-הכריעה אין תוקף חוקי, וסרובו נועד לחשוף את המן כמזלזל בחוקי המלך ולהדיחו.
לשם הבנת המגילה כמסמך, ייעזר מאמר זה בכללים של ניתוח משפטי,[2] ובכללי קריאת התנ"ך המופיעים בספרו של יצחק עתשלום "בין השורות של התנ"ך",[3] וזאת כדי לרדת לעומקם של המאורעות ולחשוף את הצד האנושי של המשתתפים ואת המניע למעשיהם, שכן, הבנת תהליך החשיבה שמוצג במגילה יאיר את עינינו למקרים דומים בחברה בימינו. המאמר יראה: (א) כיצד המן, רודף-הכבוד, ניצל את מעמדו כדי להעלות את כבודו מעל המותר, והשתעשע במשחק ילדותי של התחזות כמשנה-למלך; (ב) כיצד הפכה אסתר, בהדרכתו של מרדכי, מנערה תמימה למלכה חזקה; (ג) כיצד מרדכי, שהיה מנהיג של עם קטן ומפוזר בכל הממלכה, הקים מערכת מודיעין מסועפת ומתוחכמת כדי לשמור על בת חסותו אסתר, וגם נעשה משנה-למלך. במאמר זה יועלו אפשרויות שהמשתתפים אולי לא חשבו או עשו אבל מן הראוי היה שהם יחשבו או יעשו זאת.
בתקופה ההיא מרדכי ידע שגורל היהודים יהיה כגורל עשרת השבטים שאבדו.
היו שני פתרונות:
(1) חזרה לארץ ובנית בית המקדש כשם שעזרא ונחמיה עשו.
(2) ביסוס העם היהודי המפוזר בכל רחבי הממלכה בגלות.
מרדכי מיצג את הפתרון השני. הוא עשה כמשה: הגדיל את הצרות, הושיע את העם, מיסד את חג הפסח ונתן את התורה וחוקי העם. כך עשה מרדכי: הוא הביא אסון לעם, הביא ישועה, יסד חג חדש, קבע את חוקיו וחוקי העם, והיהודים קיבלו עליהם את התורה
סיפור המגילה מתפתח סביב מספר פקודות של המלך. מכיוון שאיננו יכולים לשאול את המלך על כוונותיו האמיתיות, נקרא בעיון את הכתוב. למשל, בעניין פתשגן כתב-הדת של פקודת-ההרג, המלך מצא את המן אשם בשינוי פקודתו. אולם, לנו הקוראים אין אפשרות לדעת מה הייתה פקודת-הכריעה שהמן פירסם בשם המלך, ונצטרך להוכיח בעקיפין שהמן שינה את פקודת המלך. מבחינה משפטית אסור להאשים אדם בשל אופיו ונטיותיו, אך יש חריג לכלל זה כאשר זה נוגע לאדם שמעשיו נובעים מתוך הרגליו ודפוס פעולתו (Habit and Modus Operandi).[4] על-מנת להוכיח זאת, אשתמש בעובדה שסיפור המגילה בנוי מסיפורים כפולים המסבירים ומשלימים אחד את השני, ואסיק משתי הצעותיו של המן למלך: פקודת-הרג היהודים ותהלוכת-ההכרזה "לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", שהמן נהג באותו האופן בעניין פקודת-הכריעה המצווה על עבדי המלך בשער המלך לכרוע לו. כדי להוכיח שהמן לא קיבל בפרוש את פקודת-הכריעה (ולכן, מרדכי לא היה חייב לכרוע או להשתחוות לו), כפי שעתשלום העלה בהרצאתו,[5] אנו נוכיח את שלושת העיקרים הבאים המראים את דרך פעולתו של המן:
o המן חיפש כבוד מלכותי - קיווה לקבל לעצמו את יוקרת המלך בתהלוכת-ההכרזה.
o המן שינה את פקודות המלך - הוסיף מילות הסבר לאחר אישור המלך.
o מרדכי ידע את כל שיחות המלך - המלך בתגובתו אישר שמרדכי "ידע את כל אשר נעשה".
המשך פורים: מעקב משפטי: פרק א. פקודת הכריעה של המן
------------
[1] סירוב להעניק כבוד כנהוג לשליטים נדחה במיוחד לפי חוקי "יהרג ובל יעבור" כהתאבדות (תוספתא שבת טז, יד; בבלי, סנהדרין דף עדא; הרמב"ם, הילכות יסודי התורה פרק ה').
[2] רומאנטז, ניתוח משפטי.
[3] עתשלום, בין השורות של התנ"ך, 2006, Yashar Books.
[4] בלאק, מילון חוק, habit evidence עמ' 491, modus operandi עמ' 695.
[5] עתשלום, "והוא לא כרע ולא השתחווה", file MP3.
בלאק, מילון חוק
H. C. Black, Black's Law Dictionary, 6th addition West Publishing Co., St. Paul Minisota, 1993
בראון, לקסיקון עברי-אנגלי
F. Brown, S. Driver, and C. Briggs, The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, Hendrickson Publishers, Inc. Massachusetts, 1906, 12th printing 2008
עתשלום, והוא לא כרע ולא השתחווה
Y. Etshalom, And He Did not Bow Nor Bend: Explaining Mordechai's Zealotry, 2009
עתשלום, בין השורות של התנ"ך
Y. Etshalom, Between the Lines of the Bible ,Yashar Books Inc., Brooklyn, New York, 2006
רומאנטז, ניתוח משפטי
D. S. Romantz and K. E. Vinson, Legal Analysis,the Fundamental Skill, Carolina Academic Press, Durham, North Carolina, 2009
